5/6/26 הגוף שלך מדבר. האם את שומעת? לפני כשלושה שבועות התחלתי קבוצת נשים חדשה. קבוצה שעוסקת בהקשבה לגוף, בריפוי היחסים עם האכילה ובחיבור מחודש לעצמנו. בכל מפגש אני מוצאת את עצמי מתרגשת ומסתקרנת מחדש. לא רק מהנשים. גם מהתובנה שחוזרת אליי שוב ושוב: אני מלמדת דברים שכל ילד וילדה היו צריכים ללמוד כבר מזמן. לא איך לאכול. לא מה נכון לאכול. אלא איך להקשיב לגוף- לאיתותים שלו. איך לעצור לרגע ולשאול: מה עובר עלי הגוף שלי עכשיו? מה אני חשה? מה הגוף שלי מנסה לספר לי? אני מלמדת קשר בין עצ

6/3/26 שוב ימי מלחמה מצאתי את עצמי נסחפת אל תוך סערה. ככה, ברגע אחד. ממש יכולתי לדמיין את הסחף מתחיל- לוקח אותי פנימה אל תוך רגשות עוצמתיים, כאב ישן, פחד מהלא נודע, ובעיקר השאלה: איך בתוך העייפות שעוד נשארה מהמלחמה הקודמת - זו שלא באמת נגמרה - מוצאים שוב כוח. כמה ימים הייתי שם. די בפריז, נעה בקצב רוח הסערה. מאמינה לקצב שלה כאילו היתה המציאות היחידה. מדי פעם יוצאת ממנה, כי מה לעשות - יש ילדים, כביסות, בישולים, צוות, עובדות, מרכז לנהל. ובין לבין נהדפת קדימה ואחורה על ידי המחשבו

6/2/26 “אבל למה ככה?” היא שואלת אותי, חצי בכעס, חצי בעצב. הבת הצעירה שלי, בת תשע. אחרי שאמרתי “לא”- קצת קולני. למה ככה??? השאלה שלה מצליחה להגיע אליי. אבל למה ככה? אני שואלת גם את עצמי. האם לא הייתי בטוחה ב“לא”? האם חששתי שהיא לא תבין אותו? האם כבר דמיינתי מראש סאגה שלמה של “אבל למה?” האם לא הייתי בטוחה שנכון לומר “לא” במצב הזה? האם אמרתי “לא” כי זה מה שלמדתי, שבמצב כזה צריך לומר לא? האם זה היה האוטומט שלי? ואולי אני פשוט עייפה. ובמקום לומר “אני עייפה”, אמרתי במילים אחרות: “ת

אתמול בערב ניגש אליי הבן שלי. עוד חודשיים הוא כבר בן 17. "אני צריך להתייעץ איתך ועם אבא" אני מפנה את עצמי ממסיכים ויושבת מולו בהקשבה מלאה. ככל שהוא מדבר אני שמה לב: איזו התבגרות. יכולת להחזיק מורכבות. לבקש להתייעץ ולחשוב יחד. להיות בתוך דילמה בלי למהר לפתור אותה. אני בעיקר שואלת שאלות. מבינה יחד איתו את המקום שהוא נמצא בו. לא מחפשת תשובה נכונה - כי אין כזו. יש אותו. ויש את המסע שלו. אני כן מדגישה נקודות מסוימות בתוך ההתלבטות, ומבינה שהוא כבר פגש אותן בעצמו. שהן לא זרות לו. בס

במילותיו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק: "צריך שכל איש יידע ויבין שבתוך תוכו דולק נר, ואין נרו שלו כנר חברו, ואין איש שאין לו נר. וצריך שכל איש ידע ויבין שעליו לעמול ולגלות את אור הנר ברבים, ולהדליקו לאבוקה גדולה ולהאיר את העולם כולו." היכולת להיות מחוברים לייחודיות של כל אחת ואחד מאיתנו אינה האוטומט שלנו. האוטומט האבולוציוני שלנו מכוון להשוואתיות. פעם, אם לא היית משווה את עצמך לשכן - לא היית לומד איך להתקיים, לשרוד, לאכול, להימנע מסכנה. היית חייב.ת להיות דומה לאחרים, ליישר קו, ל

כן. הכל יהיה בסדר. יש איזו מחשבה שעם החזרת החטופים ועם סיום המלחמה – נחזור מיד להיות מאושרים, ושהכול יהיה מאחורינו. ואיכשהו זה לא קורה. אנשים סביבי אומרים: “חשבתי שארגיש הקלה משמעותית… שארגיש שמחה גדולה” מערכת עצבים שלמה הייתה במצב של איום שהולך ובא. מערכת רגשית שלמה הייתה מושהית במצב "עצב" "דאגה" על כל מה שקרה גם אם חלקנו הרגישו זאת יותר וחלקנו פחות – זה קרה. ומערכות שפעלו זמן רב במצב של איום ואבל מתמשך – לא משתקמות ביום אחד, רק כי מה שקיווינו לו קרה. להפך – דווקא עכשיו, כשה

שעת ערב מאוחרת, העייפות ניכרת וכך גם חוסר הסבלנות. כמעט יום שלם לא הייתי בבית, ואני כבר רוצה לפרוש למיטה, ובכל זאת, אני מגייסת מתוכי...

יש תקופות כאלה, שהחיים סוחפים אותנו במלואם — ואפילו מילים, שאני כל כך אוהבת, נדחקות קצת הצידה. בחודש וחצי האחרונים הייתי שם. שקעתי לתוך...

מילה שמתנגנת לי בראש בשבוע האחרון. יש מילים כאלה – שמחזיקות חוויה, תנועה. הן הרבה יותר ממילה. ובכל זאת, בשביל הכתיבה, שאלתי את צ׳אטית איך...

הגעתי לכתיבה ברגע האחרון אפשר היה לומר עומס וחוסר פניות אבל בהסתכלות אמיתית וכנה לא היה לי חשק ימים כאלו של תנועה איטית ואנרגיות נמוכות...

רגע לפני חג החירות עולות בי מחשבות על בחירה. על החופש שלנו לבחור. ויקטור פרנקל כתב על חירות, דווקא בתוך התקופה הקשה ביותר בתולדות האנושות...

אמא שלי תמיד עשתה ספורט. מאז שאני זוכרת את עצמי ראיתי אותה יוצאת להליכות, לריקודי עם, בארועים היא תמיד על רחבת הריקודים. לא היה יום שהיא...

חופשה בתל אביב, כל אחד/ת מהילדים קיבל 100 שח להחליט מה הוא או היא עושים איתם. יהל ואמה החליטו שהן שתיהן יחד קונות שוקולד דובאי. לא יודעת...

מה עושים במקרה כזה? אמירה כזו הרבה פעמים תופסת את ההורים בבטן הרכה. אני רוצה להזכיר לכולנו: ילדים מגיעים לעולם בגדלים גבהים וצבעים שונים....