להיות בדרך- אני והמתבגר.ת שלי

אתמול בערב ניגש אליי הבן שלי.

עוד חודשיים הוא כבר בן 17.

"אני צריך להתייעץ איתך ועם אבא"

אני מפנה את עצמי ממסיכים ויושבת מולו בהקשבה מלאה.

ככל שהוא מדבר אני שמה לב:

איזו התבגרות. יכולת להחזיק מורכבות. לבקש להתייעץ ולחשוב יחד.

להיות בתוך דילמה בלי למהר לפתור אותה.

אני בעיקר שואלת שאלות.

מבינה יחד איתו את המקום שהוא נמצא בו.

לא מחפשת תשובה נכונה - כי אין כזו.

יש אותו. ויש את המסע שלו.

אני כן מדגישה נקודות מסוימות בתוך ההתלבטות,

ומבינה שהוא כבר פגש אותן בעצמו.

שהן לא זרות לו.

בסיום השיחה שלנו שאגב אין בה תשובה רק חשיבה. הוא אומר לי שהוא רוצה להתייעץ גם עם אבא שלו.

״למרות שאני יודע מה הוא הולך להגיד״, הוא מחייך,

״ואני קצת חושש… כי כשאומרים לי דברים חד־משמעיים,

יש סיכוי שאעשה דווקא הפוך״.

ואני חושבת לעצמי:

וואו.

איזו יכולת להתבונן בעצמו. להכיר את האוטומט שלו. (ברגע שאנו מכירים באוטומט שלנו יש לנו יכולת גבוהה יותר פחות לקרוס אליה)

לזהות מראש איך הוא עלול להגיב,

ובכל זאת - לרצות לשמוע.

כי הוא צריך לשמוע את אבא שלו.

לא כדי שיחליט במקומו, אלא כדי להיות עמו בתוך הקשר.

אז בואו ניעזר רגע בשיח הזה כדי להבין משהו על מתבגרים.

אתמול בדיוק לימדתי את שנה ג’ בתואר השני בדרמה תרפיה על טיפול במתבגרים.

ואחד הסטודנטים, אב למתבגרים בעצמו, אמר לי תוך כדי השיעור:

״אני מעביר לאשתי בזמן אמת את כל מה שאת אומרת… כדי שנלמד ביחד וחבל שלא ידעתי את הדברים האלו קודם"

אז חשבתי שנכון וחשוב שאעביר לכם לפחות חלק.

נתחיל משני דברים מרכזיים:

למתבגרים יש משימה התפתחותית ברורה:

לבנות זהות משל עצמם.

כדי לבנות את עצמם -

הם חייבים, לפעמים, להיבדל מאיתנו.

לעשות אחרת.

לא להסכים.

לדחות את דעתנו.

ואפילו - לעשות הפוך.

ולכן:

אי אפשר לדבר עם מתבגרים בנקודות.

ברשימות.

בוודאות מוחלטת.

ברוב המקרים זה רק יעורר התנגדות,

ויגביר את הצורך שלהם להתרחק מהעמדה שלנו -

גם אם היא נכונה, חכמה או מיטיבה.

גם כשיש לנו דעה,

גם כשאנחנו מודאגים,

גם כשאנחנו רואים רחוק -

כדאי לשים את הדברים בסימני שאלה.

לאפשר להם להיות אלו שעושים את הדרך אל התשובה.

לייצר מרחב שבו "מותר" להקשיב לנו,

כי אנחנו לא אלו שיודעים

אל תשכחו:

המשימה שלהם היא ליצור את עצמם.

ולכן הם חייבים להרגיש שהם הבוראים של הבחירה.

(אם עולה לכם שאלה : אבל מה עם גבולות? אתם צודקים. זה לשישי פנימה הבא.)

רגע לפני שנרדמתי,

הבן שלי ניגש אליי שוב ואומר:

״אני חושב שהחלטתי להמתין.

לתת עוד זמן.

לבחון את הדברים״.

שימו לב - וזה חשוב.

ההחלטה הזו לא באה ממני.

היא באה מתוכו.

הוא הגיע למרחב שבו הדברים יכולים

לקבל מקום

להדהד

מה איפשר את זה?

מבחינת התפתחות המח בגיל ההתבגרות מי שמובילה היא המערכת הלימבית - הרגשית.

החלק שאחראי על ראייה לטווח ארוך,

הערכת סיכונים,

פרופורציות,

תכנון -

עוד נמצא בבנייה.

ולכן להורים יש תפקיד משמעותי:

להחזיק חשיבה רחבה ומורכבת יותר.

אבל - ופה הפרדוקס

דווקא אותנו הם לפעמים פחות רוצים לשמוע.

אז מה כן התפקיד שלנו?

לאפשר להם לדבר.

לחשוב בקול.

להתלבט.

לעבד.

לא למהר לדעת.

כי כך הם מתאמנים.

מתרגלים חיבור אל החלק החושב,

זה שנמצא עכשיו בהתהוות.

וככל שאנחנו מאפשרים להם לעשות את העבודה הזו בעצמם -

הם לומדים להשתמש בו.

ולאט־לאט,

היכולת שלהם לחשוב, לווסת, להיות בקשב ולהיעזר מתבססת וגדלה.

אז..

הורות למתבגרים לא צריכה לספק תשובה,

אלא קשר בטוח שמחזיק שאלה.

כמובן! שיש שונות רבה בין מתבגרים ובסוף אתם אלו שמכירים אותם הכי טוב שניתן. ולפעמים הם ירצו מכם תשובה פשוטה ובהירה. גם זו תנועה מוכרת בין השענות לבין התרחקות.

אז השארו קשובים ונוכחים זו תמיד נקודת פתיחה מעולה.

ולגבי גבולות בשישי פנימה הבא.

שבת שלום קהילה יקרה🪷

להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ השקטה "קהילת SEE ME" לקבל עדכונים 'שישי פנימה' והשראה - לחצו כאן