אוכל זהב

חופשה בתל אביב,

כל אחד/ת מהילדים קיבל 100 שח להחליט מה הוא או היא עושים איתם.

יהל ואמה החליטו שהן שתיהן יחד קונות שוקולד דובאי.

לא יודעת אם שמעתן על שוקולד דובאי.

שוקולד די קטן מימדים שעולה

שימו לב!

71 שקלים חדשים

הייתי בשוק.

אך הן החליטו שעל זה הן משקיעות את הכסף שלהן (לפחות חלק ממנו) וחוצות בדיוק את השוקולד חצי חצי.

הן טעמו ממנו ואמרו שמהמם אך מרגע זה והלאה התייחסו אליו כאילו הוא מינימום זהב.

ביקשתי מהן לטעום. הן חישבו בדיוק כמה תעלה לי קוביה🤭 (בסוף החליטו לתת לי אותה בחינם ואני וזהר חלקנו. ובאמת.. כולה שוקולד. טעים, אבל פשוט שוקולד).

הן גם עשו הסכם שמי שלוקחת את הקופסא המקורית תשלם בקוביה אחת (שהיתה אקסטרא) או שהן יחצו את הקובייה (הקטנטנה) ויחלקו בינהן. ועל הקופסא יעשו אבן נייר או מספרים.

וואווווו חשבתי לעצמי.

מה היה קורה אילו היינו מתייחסות כולנו לכל קוביית שוקולד שאנחנו מכניסות לגוף שלנו כאילו היא שווה זהב??

כמה זה משנה מה שאנחנו חושבות על האוכל, איזה שמות אנחנו נותנות לו:

בריא, רעיל, משמין, מעורר תאבון, הדבר שאני הכי אוהבת בעולם, יקר, מגעיל, לא אגע בזה בחיים.

האופן שבו נחשוב על מאכל ישפיע על האופן שבו נתייחס אליו.

נתרחק ממנו/ נאכל אותו ואז נרגיש אשמה/ נרגיש טוב/ נשתדל לא לגעת בו ועוד כמובן.

אבל יותר מזה

זה גם ישפיע על האופן שבו הוא יתעכל בגוף שלנו

כן כן

הביולוגיה של הגוף שלנו פועלת יד ביד עם המחשבות שלנו

לדוגמא אם אכלתי משהו שהוא ממש טעים לי אבל אני מתייגת אותו בראש שלי כמשהו רע לגוף שלי וקוראת לו בשמות כמו: נורא/ רעל, הפעלתי מערכת שלמה שתוקפת אותו בגוף ואז הוא באמת הופך לרעל עבורי ולא רק בגלל המרכיבים שלו. באותה מידה אם אני אוכלת את האוכל הכי בריא שיש - לפחות שנחשב ככה - ואני אומרת שזה נורא, "כמה אני מסכנה" ו"כמה אני מצמצמת את עצמי" או "מגיע לי יותר" אז הפעלתי מערכת שתשתמש בחומרים הנפלאים כאילו זו פסולת.

לכן אכילה טובה ומזינה היא לא רק האוכל והמרכיבים שלו היא גם האיך נגשים לאכילה שלו.

נחזור לסיפור על הבנות שלי

הן עטפו את השוקולד ושמרו עליו ותכלס אולי אכלו ממנו 3 קוביות. השוקולד הגיע מתל אביב שמור ויפה עד המקרר שלנו פה בבית ועדיין הוא נח שם.. חלק ממנו כבר אכול אך מאוד מאוד בהדרגה.

הן גם יודעות שאף אחד/ת לא ייגע להן בזה. מה ששלהן שלהן. זה משהו שהוא הרגל בבית מאז שהיו קטנטנות/ים כל דבר ניתן לאכול מתי שמרגיש שנכון ומתאים לגוף. כך שאפשר לשמור עד הרגע שמרגישים שמתאים. הם למדו לעשות טייק אוויי מסבתא, מסעדה, או כל מקום אחר. הם לא חייבים לאכול באותו הרגע והם גם לא צריכים לוותר. ושוב, אף אחד לא ייגע להם בזה או יחליט עבורם מה לעשות עם זה.

הבטחון הזה עושה כמה דברים. חשובים.

הקשבה לגוף בטח

תחושת שליטה בטח

מונע אכילה שקשורה ל"זמן מותר" במקום הקשבה לצורך.

מאפשר לשכוח מזה- כי דחף הוא רגעי והוא חולף. הזדמנות ללמוד התמודדות עם דחף.

הרבה פעמים לילדים יש את הצורך להחליט על עצמם וכשזה שלהם והאחריות היא שלהם אז הם מנהלים את זה אחרת לגמרי ובאופן הרבה יותר מחובר לעצמם וזה בעיניי למידה לחיים.

זה שונה לגמרי ממגירת ממתקים חופשייה שיש לפעמים בבתים כדי להגן ממרדף אחרי חטיפים. מגירה כזו לא נותנת את המענה של "שלי" ו"אני מחליט/ה" " אני אחראית".

לאכול באופן מודע, מחובר לגוף, קשוב בתוך עולם מלא מלא גירויים זו משימה קשה בוודאי עבור ילדים.

המיקוד הוא לא במה לאכול (זו אחריות שלכם מה אתם מכניסים הביתה) אלא בללמד את האיך.

לא צריך לוותר, רק לבחור את הזמן והמקום ולעשות מזה את הכי טוב וכיף ונעים שיש על שולחן ולא עם מסיחי דעת.

יחס כזה מאפשר למידה של:

דחיית סיפוקים

קשב פנימי

יחס מכבד לעצמי ולגוף שלי מונע מעגל של אשמה ופיצוי.

להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ השקטה "קהילת SEE ME" לקבל עדכונים 'שישי פנימה' והשראה - לחצו כאן