מרחב בטוח

שעת ערב מאוחרת, העייפות ניכרת וכך גם חוסר הסבלנות. כמעט יום שלם לא הייתי בבית, ואני כבר רוצה לפרוש למיטה, ובכל זאת, אני מגייסת מתוכי כוחות אחרונים ונשארת עוד כמה רגעים ליד המיטה של אמה.

אנחנו משוחחות, צוחקות, מתחבקות. לא יודעת כמה זמן עבר, אבל ממש רגע לפני שכבר עמדתי לקום, היא אומרת:

"אמא, אני יכולה לספר לך משהו?"

ברור, אני אומרת

והיא מספרת

סיפור לא נעים, מעליב, מיום קודם.

הרבה פעמים אני שוכחת. שוכחת – את החשיבות הגדולה של רגעי שהות שקטים עם הילדים. אני בטוחה שהם משתפים אותי במה שהם עוברים, אבל אז מתברר שכשהם מקבלים איתי זמן אישי וקרוב – ליד המיטה, ברכב או סתם בגינה – פתאום צפים עוד דברים. כאילו חיכו שנישאר רק אנחנו כדי להוציא החוצה. אני תוהה לעצמי מה מאפשר את הרגעים הכל כך כל כך חשובים הללו???

אני חושבת שחלק מהתשובה קשורה במרחב בטוח, פניות מלאה ורגיעה. כשהנפש מרגישה בטוחה, וכשהיא פוגשת מקום פנוי באמת – זה פשוט קורה.

כשאנחנו שואלים: "איך היה היום?" התשובות לרוב יהיו "בסדר", "כיף", "סבבה". לפעמים כי הם רק רוצים זמן של שקט ולעיתים הם בעצמם לא זוכרים, כחלק מההגנות הטבעיות שלהם שמחזיקות את מה שקרה. אלה הגנות בריאות וחשובות.

בשעות הערב, לפני השינה או בכל מרחב שקט ובטוח, ההגנות מרפות ומה שמבפנים יכול לצוף. וכשיש שם מישהו בנוכחות שקטה, זה פשוט נפתח.

יש כאן שני רווחים גדולים:

• עיבוד רגשי – שמייצר ויסות, מפחית התפרצויות לא מוסברות, הצפות רגשיות מפתיעות ואפילו חרדות או פחדים.

• חיזוק הקשר – הקשר איתנו, ההורים. הידיעה שיש גב, משענת, ביטחון. זהו סוג של חיסון רגשי שיכול להגן מפני הרבה דברים שיקרו בהמשך.

אז רגע לפני השנה החדשה אני מזכירה לעצמי – וגם לכן: לייצר עוד רגעי שהות כאלה. להיות שם, לאפשר מרחב למה שמתעורר. גם אם הילד "מופנם" או הילדה "לא מספרת כלום" – ברגע שהם ילמדו שהמרחב הזה קיים, קבוע ונוכח בפניות אמיתית – מתישהו הם יעזו. ומתישהו הם אפילו יחכו לו.

שנה טובה ושונה לכולנו

שנה שתפתח עבורינו מרחב בטוח, מחזיק ואוהב – כדי שנוכל כולנו, כעם, כמשפחה וכיחידים, להתפתח ולדעת שיש לנו גב ומשענת לעבור את כל מה שתביא איתה השנה.

שנה, היי טובה 🌷🎗

שבת שלום קהילה יקרה🪷

להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ השקטה "קהילת SEE ME" לקבל עדכונים 'שישי פנימה' והשראה - לחצו כאן