ילדים יודעים לגדול

אמא שלי תמיד עשתה ספורט. מאז שאני זוכרת את עצמי ראיתי אותה יוצאת להליכות, לריקודי עם, בארועים היא תמיד על רחבת הריקודים.

לא היה יום שהיא לא יצאה להליכה, היתה יוצאת מהבית ב06:00 בבוקר, מקיפה את כל אור יהודה ולפעמים יותר מפעם אחת.

היום כשהיא בת 67 (כן, כן צעירה. ילדה אותי בגיל 19) היא רוקדת, הולכת למכון כושר, עושה שיעורי זומבה או פילאטיס, משחקת באולינג וכל זה יכול לקרות ביום אחד.

היא אהבה ואוהבת את זה. התנועה, הספורט הם האנרגיה החיה שלה.

אני נזכרת בזה וחושבת לעצמי, אף פעם לא התחברתי לספורט בכזו קלות שהיתה לאמא שלי.

כילדה אהבתי ללכת איתה להליכות אבל נדמה לי שזה היה כי רציתי להיות זמן איתה.

אני עד היום לא יודעת איך זה, שלא אני, לא האחיות שלי ולא אח שלי לא כמוה, אוהבי ספורט. הרי ראינו את העיסוק הזה שלה באופן יומיומי.

יאמר לזכותה שהיא לא לחצה עלינו לעשות ספורט, ובשום רגע לא כפתה עלינו את סגנון החיים שלה.

אני חושבת שהתוצאה של זה, היתה שהספורט נטמע אצלי כמשהו מיטיב, טבעי. לא איזה אתגר שאני חייבת לעמוד בו.

זה חשוב, מאחר שכשלהורה יש משהו שהוא מאוד מאמין בו והוא חלק מהחיים שלו, יש נטייה לנסות ולהעביר את זה גם לילדים. והרבה פעמים מבלי לשים לב הנטייה הזו עלולה להפוך לחודרנית ולוחצת.

לאומת אמא שלי אני אומנם לא עשיתי ספורט כל היום אבל הייתי ועודני פעילה בכל כך הרבה דרכים אחרות, כשהייתי ילדה כל יום הייתי בחוג אחר ובאחר הצהריים ועד הערב הייתי משחקת כדור וגומי עם השכנים.

ואם תבקרו אותנו באירועים משפחתיים תראו אותי ואת האחיות והאח שלי לא יורדים מרחבת הריקודים.

אז אולי בכל זאת לקחתי חלק מהערכים של הנטייה הזו שלה לספורט?

לקחתי את התנועה, את ההתמסרות, את הריקוד, את ההתמדה, את ללכת אחרי הלב, לעשות מה שאוהבים.

הרבה ערכים שקשורים באיכות של הספורט, קשורים באופן שבו היא בחרה בו ובאופן שבו היא חיה סביבו אך הוא לא הספורט עצמו.

למה אני כותבת את כל זה?

תכלס, גם אני לא ידעתי עד שהתחלתי לכתוב, אני מבינה תוך כדי כתיבה.

לעיתים כאמהות אנחנו מאמינות במשהו, חושבות שהוא בריא, חושבות שהוא מועיל, שכבר למדנו דרך הטעויות שלנו או דרך החיים, שיש דרכים טובות או יעילות לחיות את החיים ורוצות שהילדים ילמדו מאיתנו.

וכשהם עושים אחרת והם לא אוהבים נניח לבוא איתנו לטיולים/ להשקיע בלימודים /ללכת למשפחה/לקרוא ספרים/ להיות עם חברים / ליצור/ לעלות על במות/ לעשות ספורט/ לדאוג לגוף ועוד מלא מלא דוגמאות ( כל אחת ומה שחשוב לה). אנחנו עלולות לדאוג מאוד, להתאכזב, לבקר, לשפוט. ולעיתים אפילו לחשוב שמשהו אנחנו עושות לא טוב.

ולפספס

לפספס את זה

שהילדים שלנו לומדים מאיתנו מאוד! וכל הזמן.

קולטים את הערכים שלנו

את מה שחשוב לנו

את האופן שבו אנו מתנהגות.

את איך שאנחנו מדברות

את האופנות חיים שלנו.

למילים שלנו, לעשייה שלנו לערכים שלנו, ישנה משמעות אדירה על ילדינו והיא זורעת זרעים חשובים בנפש.

פשוט לא בטוח שנוכל לראות את זה אחד לאחד באופן מובהק. והרבה פעמים לא מייד (רמז לגיל ההתבגרות כמובן).

אותם זרעים שזרענו מדושנים על ידי הטבע הייחודי של כל ילד

וגדלים להיות פרח מהסוג ומהצבע הייחודי רק לו או לה.

אני חוזרת.

אותם זרעים שזרענו ככה מהטבע שלנו, ממי שאנחנו

ללא כפיה או דחיפה

נטמעים באדמה של כל ילד שלנו.

המים והדשן ניתנים מהטבע הייחודי של כל

ילד וצומחים למשהו

אחר, שונה, דומה לנו

וכמה קסם יש בזה.

הכתיבה שלי הזכירה לי שיר של עידית ברק:

"האם אתה מרוצה?

שאלתי את העץ

אינני חושב על זה

ענה

אני צומח"

ילדים יודעים לצמוח

העיניים שלהם פקוחות

הלב מרגיש

העיניים שלכן פקוחות

סימכו על עצמכן

על מה שזרעתן

וסימכו עליהם

שידעו לקחת

את מה שצריך

למסע החיים.

להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ השקטה "קהילת SEE ME" לקבל עדכונים 'שישי פנימה' והשראה - לחצו כאן