סליחה
רבנו השבוע, הבן שלי ואני.
ממש רבנו.
אני כעסתי מאוד.
הוא נפגע מאוד.
ובתוך הכעס והפגיעה הוא גם דיבר אליי לא יפה.
ובחיי שבאותם רגעים גם לי יש מה להגיד.
יש לי מילים.
אני יודעת בדיוק איפה אפשר לפגוע בו.
אני לא עושה את זה.
לא סתם אני לא עושה את זה.
אני מתאמצת.
אתם לא מבינים כמה.
לא כי אני לא כועסת.
לא כי אני מכילה את הכעס.
אני פשוט זוכרת, באופן בהיר ובלתי ניתן לערעור, שאני המבוגרת ביחסים הללו.
אני המבוגר האחראי.
כי גם כשהילדים שלנו כבר כמעט בגובה שלנו, וגם כשהמילים שלהם יכולות להיות חדות מאוד, אנחנו עדיין המבוגרים במערכת היחסים הזאת.
ואם אסחף לפוגענות משותפת, המילים שלי יכולות להישאר אצלו הרבה יותר ממה שהמילים שלו יכולות לעשות לי.
הריב הזה לא נגמר טוב.
לא פתרנו.
לא התחבקנו.
לא הגענו להבנות.
פשוט עצרנו, כי לא היה טעם להמשיך.
הוא הלך לחדר שלו ואני המשכתי בשלי.
אחרי זמן לא ארוך ישבנו במקרה בחדר, אני, הבנות וזהר.
פתאום יואב נכנס.
בלי לומר יותר מדי, הוא שם פליי בטלפון.
ומתנגן שיר.
שיר שהוא כתב עליי בעזרת AI, עם מוזיקה וקצב מזרחי, על כמה שאני מעצבנת, כמה אני נוראית, כמה הוא כועס עליי...
ובתוך כל זה הוא אומר שוב ושוב:
"סליחה, סליחה, סליחה, סליחה."
אני לא יודעת אפילו להסביר כמה זה היה מצחיק.
כולנו התגלגלנו מצחוק.
כולנו.
עם דמעות מרוב צחוק.
כי הכול היה שם:
הכעס, העלבון והסליחה המאוד מאוד ברורה שלו.
גם הוא.
גם אני.
הסתכלנו אחד לשני בעיניים.
נתנו כיף בינינו.
ולא היה צריך יותר מילים.
אחר כך חשבתי על השיר הזה.
כי בעצם היו בו שני דברים שהתקיימו לגמרי יחד.
עדיין היו לו דברים לומר לי.
עדיין הוא חשב שאיך שהתנהגתי אליו לא התאים לו.
הוא לא חזר בו מכל מה שהרגיש.
ובאותו זמן הוא גם ידע שמשהו באופן שבו הכעס יצא ממנו היה לא מתאים ולא הגיע לי בשום צורה.
ועל החלק הזה הוא רצה לבקש סליחה.
איזו יכולת חשובה זאת.
לא למחוק את עצמך כדי להתנצל.
לא לוותר על מה שכאב לך או על מה שחשוב לך לומר.
ובכל זאת להיות מסוגל להסתכל על החלק שלך ולומר:
כאן פגעתי.
ועל זה אני מצטער.
אני מאמינה שילדים לא רוצים לפגוע בהורים שלהם.
הם לא רוצים לאבד שליטה ולהתנהג באופן שפוגע במי שהם אוהבים.
ובכל זאת, זה קורה.
והדרך, מבחינתי, לאפשר לילד לקחת אחריות היא לפעמים דווקא לתת לו להתבחבש קצת בתוך עצמו.
וזה אולי אחד הדברים הקשים ביותר לעשות.
אנחנו כהורים כל כך ממהרים לכעוס, לתת על הראש, להגיד איך צריך, לדרוש שיתנצל.
ובאותו הרגע אנחנו עלולים לקחת מהם את ההזדמנות לפגוש בעצמם את מה שהם עשו.
ליואב ניתן מרחב עם עצמו.
ברגע שהוא דיבר אליי לא יפה, אני לא החזרתי לו.
רק היה ברור ששם כבר אין לי יותר מה לומר. (בתוכי ידעתי בכל ליבי שהוא יראה את זה בעצמו. אגב, בדרך הזו אנו מחזיקים אותם במיינד שלנו כאנשים שלמים ולא מאפשרים לכעס למחוק את כל מה שאנחנו יודעים עליהם)
ובתוך המרחב הזה נולדה הסליחה.
מתוכו.
בדרך שלו.
עם הכעס שלו, עם ההומור שלו, ובלי לוותר על עצמו.
וזה אולי הדבר שנשאר איתי יותר מכל מה שקרה בינינו באותו יום.
כשאנחנו לא ממהרים לקחת בעלות גם על התיקון, אנחנו משאירים לילדים שלנו אפשרות לפגוש בעצמם את מה שקרה.
להרגיש.
להתבונן.
לקחת אחריות.
ולמצוא את הדרך שלהם לחזור.
תחילת השנה, וזו בדיוק ההזדמנות לייצר מרחב.
כיפור בעיניי הוא לא "הזמן לבקש סליחה".
כמו שיום האהבה הוא לא היום שבו צריך לאהוב,
ויום המשפחה הוא לא היום שבו צריך להיות משפחה.
כיפור הוא הזדמנות לייצר מרחב.
מרחב אמיתי.
פחות רעש.
פחות גירויים.
פחות עשייה.
יותר שקט.
ובתוך השקט הזה לא בהכרח צריך לחפש ממי לבקש סליחה.
אולי אפשר פשוט להקשיב.
ולראות מה עולה.
אולי יעלו מקומות שמבקשים תיקון.
אולי משהו ביחסים שלנו עם הילדים שלנו.
עם בני ובנות הזוג שלנו.
עם אנשים שפגשנו בדרך.
אולי משהו ביחסים שלנו עם עצמנו.
ואולי גם משהו ביחסים שלנו עם העולם, עם החיים, עם כל מה שחשוב לנו.
לא סליחה כי הגיע היום שבו צריך לבקש אותה.
אלא סליחה שיש לה מספיק מרחב להיוולד.
לא מתוך דרישה.
מתוך התבוננות ואחריות.
שישי פנימה, קהילה יקרה.
שבת שלום
Comments