עין הסערה

6/3/26

שוב ימי מלחמה

מצאתי את עצמי נסחפת אל תוך סערה.

ככה, ברגע אחד.

ממש יכולתי לדמיין את הסחף מתחיל-

לוקח אותי פנימה אל תוך רגשות עוצמתיים,

כאב ישן,

פחד מהלא נודע,

ובעיקר השאלה:

איך בתוך העייפות שעוד נשארה מהמלחמה הקודמת - זו שלא באמת נגמרה - מוצאים שוב כוח.

כמה ימים הייתי שם.

די בפריז, נעה בקצב רוח הסערה. מאמינה לקצב שלה כאילו היתה המציאות היחידה.

מדי פעם יוצאת ממנה,

כי מה לעשות -

יש ילדים, כביסות, בישולים, צוות, עובדות, מרכז לנהל.

ובין לבין נהדפת קדימה ואחורה על ידי המחשבות ששולחות אותי שוב ושוב אל עין הסערה.

ואז ראיתי שהמורה שלי היקר, גבו, שאיתו אני לומדת חמלה,

עושה צ’י קונג פעמיים ביום לכל מי שרוצה.

כתבתי לו:

"גבו אתה אלוף! באמת! לא מצליחה להצטרף למפגשים שאתה עושה

אבל באמת איזה כוחות !!!

כל הכבוד👏👏👏👏"

הוא ענה:

“תבואי. זה ממש כיף.”

עניתי:

“מאוד רוצה, אבל עוד לא מוצאת את הכוחות.”

וגבו כתב בחזרה:

“זה נותן כוחות. תבואי בלי.”

לא שלא ידעתי את זה.

ברור שידעתי.

אבל כנראה הייתי צריכה את היד המושטת הזו.

והצטרפתי.

וברור שזה נתן לי כוחות.

ובשפה של גבו - הצ’י עלה.

אנרגיית החיים.

ושם הבנתי את מה שכבר הבנתי כשהתפניתי מהבית יחד עם הילדים וזהר במילואים:

העשייה שלי היא משאב משמעותי

בזמן הפינוי, הקמתי קבוצת אמהות. קראתי לה “לוקחות אוויר”.

קבוצה נפלאה של אמהות וביחד עסקנו בדילמות הוריות, נפגשנו פעם בשבוע במשך כמעט כל חודשי המלחמה.

זה היה ללא עלות ובשבילי זה היה אוויר בדיוק כמו שזה היה עבורן.

ובזמן הצ’י קונג הבנתי:

למה לא להתמודד יחד גם עכשיו?

והפעם - סביב אכילה רגשית.

למה?

כי אני מקבלת מנשים וממטופלות הודעות כמו:

“נהיה לי בלאגן באכילה”

“מה כבר נשאר לעשות חוץ מלאכול”

“אני לא מפסיקה לאכול מאז שפרצה המלחמה.”

ואני כל כך מבינה.

פגשתי את האכילה הזו ממש על תחילת המלחמה,

ואתמול, ברגע של "עין הסערה", הסתכלתי על השוקולד

(מהגימודים האחרונים)

ואמרתי לעצמי בלב:

לא, סימי.

זה לא מה שיעזור לך עכשיו.

ושלא תבינו לא נכון -

בוודאי שאני אוכלת שוקולד.

ואני גם נהנית משוקולד.

אבל אני משתדלת לא לאכול אותו ב"עין הסערה"

כי אז זה לא נגמר בכמה קוביות.

האוכל רק מוציא אותנו לרגע מהסערה -

וברוב הפעמים לא תורם לנו ליום הבא.

הרבה פעמים אותה אכילה מתלווה ברגשות אשמה וביקורת מה שמעורר בדיוק את האכילה הרגשית הבאה.

ומבחינתי הדבר העיקרי הוא שאני רואה באכילה שער לתובנות חשובות. אני רואה באכילה שפה. שאם נדע לתרגם אותה נצליח גם לעצור אותה אך יותר מהכל ללמוד את עצמנו.

אז החלטתי לעשות משהו קטן לשבוע הקרוב.

החל מיום ראשון בשבוע הבא

כל מי שרוצה לעצור רגע יחד איתי,

להתבונן על האכילה שלה בתוך הימים הסוערים האלה

להתחבר לעצמה ולטבע שלה ולאפשר לעצמה בחירה - מוזמנת.

ניפגש כל ערב בשעה 20:00

למפגש קצר בזום,

כ-30–45 דקות.

רגע של עצירה.

של נשימה.

של התבוננות.

של בחירה.

בהשראת גבו, שהזכיר לי כמה נתינה של אדם אחד

יכולה לעורר בנו את הרצון לתת בחזרה.

ומי יודע -

אולי נצליח יחד

ללמוד איך לחיות ליד הסערה.

שבת שלום, קהילה יקרה 🪷

להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ השקטה "קהילת SEE ME" לקבל עדכונים 'שישי פנימה' והשראה - לחצו כאן