"אבל למה ככה?"

6/2/26

“אבל למה ככה?”

היא שואלת אותי, חצי בכעס, חצי בעצב.

הבת הצעירה שלי, בת תשע.

אחרי שאמרתי “לא”- קצת קולני.

למה ככה???

השאלה שלה מצליחה להגיע אליי.

אבל למה ככה?

אני שואלת גם את עצמי.

האם לא הייתי בטוחה ב“לא”?

האם חששתי שהיא לא תבין אותו?

האם כבר דמיינתי מראש סאגה שלמה של “אבל למה?”

האם לא הייתי בטוחה שנכון לומר “לא” במצב הזה?

האם אמרתי “לא” כי זה מה שלמדתי, שבמצב כזה צריך לומר לא?

האם זה היה האוטומט שלי?

ואולי אני פשוט עייפה.

ובמקום לומר “אני עייפה”,

אמרתי במילים אחרות:

“תעזבי אותי”.

הרבה אפשרויות.

אבל השאלה שלה - במקומה.

כי אם יש לי משהו לומר לה,

אני לא צריכה לפגוע בה על הדרך.

הילדים שלנו מרגישים אותנו מעבר למילים.

את חוסר הביטחון,

את חוסר הבהירות, את המוסחות

ובוודאי שנפגעים מכעס לא מותאם -

כעס שלא באמת קשור אליהם.

ועם מתבגרים.ות?

כל הסיפור הזה נהיה מורכב הרבה יותר.

הם כבר לא ישאלו “למה ככה?”

הם עלולים לעשות הפוך.

או - לרצות, ולעשות בדיוק מה שאמרנו.

ולמה?

כי כמו שכתבתי בשישי פנימה הקודם.

למתבגרים יש משימה התפתחותית חשובה:

לייצר את הזהות שלהם.

וכשחושבים על זה ככה -

כל “לא” שלנו,

יכול להיות פוטנציאלית סימן ל“כן” עבור עצמם.

או לחלופין,

אם הם מהסוג המרצה,

הם יעשו את מה שאומרים להם

מבלי לבדוק מה זה עושה להם,

מה הם רוצים,

ומה נכון להם.

ושתי האפשרויות האלה-

פחות טובות.

אז מה אני מציעה?

שכשאנחנו עוסקים בגבולות עם מתבגרים,

נחשוב על גבול- כעל רחם.

כן.

נשמע מוזר?

מה לרחם ולגבול?

חשבתי על זה הרבה לפני שכתבתי לכם.

כי כשניסיתי לשאול את עצמי

איך אפשר להחזיק גבול שהוא גם שומר,

גם ברור,

וגם מאפשר להם להרגיש

שהם מסוגלים לשמור על עצמם -

עלתה לי הרחם כדימוי.

כי מה היא בעצם רחם?

היא מזינה.

היא רכה.

על פניו- לא מרגישה כגבול.

ובו בזמן - דפנותיה ברורות לחלוטין.

הרי אנחנו יודעים שפגיעה ברחם

עלולה להיות סכנה להתפתחות.

ובתוך כל זה -

יש בה גם תנועה.

היא נמתחת,

משתנה,

מתאימה את עצמה

לקצב ההתפתחות של העובר שבתוכה.

נחזור למתבגרים שלנו..

הם חייבים אותנו שומרים עליהם

ובו זמנית הם גם חייבים להרגיש

שהם מסוגלים לשמור על עצמם.

גבול במובן של רחם

הוא תיחום ברור, יציב, לא מתבלבל.

ובתוך זה,

גמיש, קשוב,

מותאם לילד הספציפי שלנו.

לא כל המתבגרים זקוקים לאותו תיחום.

יש מי שיצטרך גבול צמוד יותר,

להתחכך בדפנות -

והן ינועו,

אבל לא ייקרעו.

ויש מי שיצטרך לא להרגיש את הדפנות,

כדי להרגיש שסומכים עליו.

וברור שיש גם תנועה מתמדת

בין חיכוך להתרחקות.

האתגר הגדול שלנו כהורים

הוא להבין שאין נוסחה אחת אחידה.

יש הרבה ניסוי ותהייה.

ועם מתבגרים -

לא צריך “לדעת”.

כדאי לדבר איתם,

לשמוע אותם,

לשאול,

לאפשר התנסות -

ובו בזמן,

לדעת שמסביב לכל זה

יש רחם דמיונית (הידע שלכם, ניסיון החיים שלכם..):

שומרת, נוכחת,

ויודעת את גבולותיה.

אז שאלו את עצמכם:

מה הילד או הילדה שלי צריכים עכשיו

כדי לגדול בביטחון?

ואולי גבול טוב בגיל ההתבגרות

לא נשמע כמו צעקה,

ולא נראה כמו ויתור -

אלא כמו נוכחות יציבה

שיכולה להכיל גם תנועה.

ובואו…

אין הכוונה שלא תטעו.

רק שתהיו מוכנים

להיות איתם

במסע הגילוי.

שבת שלום, קהילה יקרה 🪷

תכתבו לי,

תשאלו אותי,

אני ממש שמחה לקרוא את התגובות שלכם.

להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ השקטה "קהילת SEE ME" לקבל עדכונים 'שישי פנימה' והשראה - לחצו כאן