אהבה דרך אוכל

כילדה הייתי יושבת בשולחן האוכל אצל הסבתא המהממת שלי, ומקבלת צלחת עם הר של קוסקוס ועליו מפרום ועוד דברים טובים - מנה שהספיקה לפחות לשני מבוגרים. כך נראתה הרבה פעמים האהבה של סבתא, זו היתה אהבה נעימה וכל כך טעימה.

אוכל ואהבה קשורים כבר מהרגע הראשון שבו נולדים. הרך שנמצא בחיק אימו יונק או אוכל מבקבוק, באופן ישיר נעשה החיבור בין החום והאהבה האימהית לבין האכילה. אותו חיבור מלווה אותנו במשך החיים. אין שום דבר רע בכך שאוכל הוא הרבה פעמים סוג של אהבה נעימה, השאלה מה הוא הגבול?

אני חושבת שנקבל את התשובה אם נמשיך בדוגמא של הרך בחיק אימו - ברגע שהוא שבע הוא מסיט את ראשו וסוגר את פיו. בכך הוא מסמן כי סיים לאכול. אמו אינה נעלבת או נפגעת כי הרי היא מבינה כי הוא לא דחה את אהבתה, רק את האוכל (כי הוא שבע לדוגמא) והיא נותרת מחבקת ואוהבת. כך קורים שני דברים:

1. הרך לומד שאוכל הוא לא השפה היחידה לאהבה – יש דרכים נוספות בהם מוענקת האהבה (החיבוק שנותר, הליטוף, ההקשבה לצרכים, הקול הנעים..) וכך לומד לקבל אהבה בדרכים שונות גם כאשר הוא גדל (אם התנהלות זו ממשיכה)

2. ניתנת רשות/ לגיטימציה לבחור לסרב או לאכול באופן חלקי מבלי לחוש אשמה על שאולי העליב או פגע. כלומר הסירוב לאוכל לא נחשב דחיית האהבה רק דחיית האוכל- זה לא אותו הדבר! רבים מתבלבלים. הרך אם כך, לומד להקשיב לצרכיו ולגבולותיו.

הזדמנות לומר תודה לסבתות המופלאות שלי – סבתא אלגרה ז"ל וסבתא יולנדה היקרה, שבתור ילדה וגם שנים אחר כך חשתי באהבתן בכל רגע נתון עם אוכל, בלי אוכל ומעולם לא נשפטתי על הכמות אותה אכלתי או על האופן בו אכלתי.

בתמונה סבתא שלי ז"ל מגלה לי את סודות האהבה שלה במטבח, ואני.. כותבת כל מילה..